הכרעת דין בתיק תת"ע 148-09-12

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק, מעבירה של עקיפה בחוסר זהירות.

האישום

1.                 הנאשם הועמד לדין על עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961. חוסר הזהירות התבטאה בכך שעקף משאית עם נגרר בכביש עם עליה, נתיב אחד לכל כיוון, כאשר שדה הראיה מוגבל ובעת שביצע העקיפה רוכב קטנוע בנתיב הנגדי "נאלץ לסטות מנתיב נסיעתו לכיוון השוליים". (נסיבות המקרה כמתוארות בת/1).

תשובת הנאשם לאישום

2.                 הנאשם כפר בעובדות. לטענתו עקף משאית ששני גלגליה היו על השול הימני, "נכון שהיה קטנוע אך הקטנוע לא סטה לשוליים, לא נכון שאמרתי זה לא בכוונה זו עבירה ראשונה שלי, השוטר רשם מה שהוא רוצה". (פרוטוקול מיום 15/10/12).

השאלה שבמחלוקת

3.                 למעשה, השאלה שעלי להכריע היא האם מעשה העקיפה שביצע הנאשם בוצע מעל לכל ספק סביר בחוסר זהירות.

4.                 אין מחלוקת כי במקום מותרת עקיפה (שורטט קו הפרדה מקוטע), לא נגרמה תאונה, כך שסוף המעשה אינו מלמד על תחילתו, ואף עדותו של רוכב הקטנוע שלכאורה זכותו להמשיך לנסוע בנתיבו ללא מפרע, לא הובאה בפני.

5.                 במצב דברים כזה טענת חוסר הזהירות קשה מאוד להוכחה, משום שהיא נסמכת למעשה על עדות יחידה של השוטר שנסע במרחק מה מהנאשם כשהוא בוחן את מעשיו של הנאשם על פי אמות הנהיגה של השוטר, כמי  שנחזה להיות נהג סביר. השוטר טוען כי תוואי הדרך (עליה עם נתיב אחד לכל כיוון), והיות המשאית הנעקפת עם נגרר כאשר רכב הנאשם עם נפח מנוע קטן (1,300 כ"ס)  היו צריכים לגרום לנאשם להחליט שלא לעקוף כלל. (עמ' 4 ש' 3 וש' 15), לעומתו טוען  הנאשם  כי ביצע את העקיפה בזהירות, השלים אותה בטרם הגיע לקטנוע וגם אם הקטנוע סטה ימינה, הרי שעשה זאת שלא לצורך, היות שהיה מספיק מקום ולא היה צורך לסטות. (עמ' 6 ש' 18-28).

ניתוח הראיות והכרעה

עדות השוטר

6.                 בפני העיד מטעם המאשימה פקד יוני ברזילאי (להלן: "השוטר"), אשר נסע באותו נתיב שנסע הנאשם, כאשר בין רכבו לרכב הנאשם נסעו עוד שני רכבים.  לא מדובר בשוטר שהוצב לצרכי אכיפה, או בשוטר שתפקידו לאכוף עבירות תנועה, כי אם בשוטר בכיר שהבחין בעבירה חמורה ולכן אכף אותה בעצמו, על אף שאין הוא עושה זאת בשגרה.

לטענתו המשאית הנעקפת לא ירדה לשוליים, הנאשם עקף כשהוא סוטה עם ארבעת גלגלי הרכב לנתיב הנגדי ובעקבות זאת רוכב הקטנוע ירד לשוליים. עוד השיב השוטר כי על אף שהפרידו בינו לבין רכב הנאשם שני רכבים פרטיים, הם לא הסתירו את רכב הנאשם, בשל כך שלרכבו היה "ארגז גדול לכן בולט מעל שני רכבים פרטיים" (פרוטוקול עמ' 3 ש' 10-12).

השוטר נשאל שוב ושוב לעניין שדה הראיה שהיה לו אולם הוא חזר ואמר בביטחון מלא כי הבחין היטב במהלך העקיפה של הנאשם ובקטנוע שמגיע ממול, "מדובר בכביש עם מגמת שיפוע כלפי מעלה לכן אני רואה את אלו שיורדים בנתיב הנגדי וגם את הרכב של הנאשם כשהוא יוצא לעקיפה" (שם ש' 23-24). 

7.                 לענין תגובתו של רוכב הקטנוע האלמוני השיב השוטר : "גם אני רוכב אופנוע, שירתתי בעבר ביחידת האופנועים במשטרה, כשאתה נוסע בנתיב ורכב מגיע מולך, אתה באופן אוטומטי סוטה ימינה" (עמ' 4 ש'  1-2 הדגשה שלי-מ.ק).

השאלה הנשאלת היא האם נהיגה בחוסר זהירות צריכה להילמד מתגובה "אוטומטית" של הנהג בנתיב הנגדי שמבקש לשמור על משנה זהירות ולהגדיל את הטווח שבו יוכל הרכב השני לעקוף ולהשלים העקיפה בבטחה, מה עוד שמדובר בקטנוע ולא ברכב אשר מטבעו נוסע צמוד יותר לשולם הימני ולא במרכז הכביש, כך שאם סטה ממרכז הכביש ימינה, לא בהכרח היה זה בשל "אילוץ" או הפרת זכות הקדימה שלו ע"י הנאשם.

עדות הנאשם

8.                 הנאשם העיד כי המשאית הנעקפת היתה חלקה על השוליים (הוא הציג תמונות לפיהן קיים שול של כמטר ), היה לו שדה ראיה טוב, בזמן העקיפה רכבו היה עם שני הגלגלים בנתיב הנגדי ולא כל רוחב הרכב כטענת השוטר ולכן לא היתה סיבה לקטנוע לסטות לשוליים. כמו כן ציין כי רכבו הוא רכב קטן, אך לא ידע להעריך את רוחבו. ב"כ המאשימה שואל את הנאשם: "תסכים איתי כי בעליה שדה הראיה שלך יותר בעייתי מאשר במישור?" עצם העלאת ההנחה הזו, סותרת את דברי השוטר לפיהם שדה הראיה היה מוצלח עוד יותר בשל אותה עליה.

לסיכום